רש"ש על חולין ל״ב

מהדורה: דפוס וילנא ראם

רש"ש על חולין ל״א ע״ב » « רש"ש על חולין ל״ג ע״א

1 שבועות פתח ↗

בָּעֵי רָבָא: שְׁהִיּוֹת מַהוּ שֶׁיִּצְטָרְפוּ? וְתִיפְשׁוֹט לֵיהּ מִדִּידֵיהּ! הָתָם בִּדְלָא שְׁהָה.

2 תוספות על חולין פתח ↗

כגון ששחט סימן אחד בחוץ - פי' בקונטרס בעוף קדשים וקשה לפירושו דמ״ט דמאן דפטר כיון דבמליקה בחוץ לא מחייב אלא בשחיטה והרי עשה הכשר שחיטה בחוץ ורב יוסף נמי למה ליה למינקט שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף הוה ליה למימר משום דהכשר שחיטת העוף בסימן אחד ועוד דנקט רב יוסף דאחד בחוץ ואחד בפנים נמי פסולה משמע הא שניהם בפנים כשרה ואי בעוף הא אין הכשרו אלא במליקה וחייב ה״ל למינקט ולא פסולה ונראה לפרש דאיירי בבהמה ופסולה דנקט רב יוסף לאו דוקא דחייב נמי לכולי עלמא דאי חיובא ליכא א״כ לוקי פלוגתייהו בסימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים ופליגי בחיובא ואמאי מוקי לה במיעוט סימנין בחוץ וגמרו בפנים וא״ת ובסוף פרקין חולין דף מ: גבי הא דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודת כוכבים חייב ג' חטאות ומוקי לה בחטאת העוף שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא דאתו כולהו בהדי הדדי ולהכי נקט חטאת ולא נקט זבח שבשאר זבח מכי שחט סימן אחד לעבודת כוכבים אסרה ותו לא מחייב משום שחוטי חוץ והשתא אכתי כיון דבבהמה נמי מיחייב בסימן אחד משום שחוטי חוץ לשמעינן זבח ובחצי קנה פגום ואע״ג דסימן אחד לא מיחייב משום שבת שלא תקן כלום מה בכך מ״מ כשיגמור סימן שני מיהא ליחייב משום שבת ויש לומר דהא דמחייב בסימן אחד הכא היינו משום דגמר השני בפנים אבל התם דאיירי בשוחט לעבודת כוכבים מכיון דנאסרה בסימן ראשון לא חשיב סימן שני אלא כמחתך בעפר והוי כמו נתקלקלה בשחיטה דאמר בסמוך דאגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל גבי פרה לכך נקט עוף דהכשרו בסימן אחד וכן פירש לקמן בקונטרס:

3 חולין פתח ↗

גְּמָ׳ שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט וְכוּ׳. וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא. וּרְמִינְהִי: אֵלּוּ טְרֵפוֹת בַּבְּהֵמָה

4 דור רביעי פתח ↗

דהנה כבר הראתי בעקרים הקודמים, דלר״ע קודם חזרה לא הי׳ בכל פסולי שחיטה דהיינו בפסול במקצת הסמנים רק איסור מדברי סופרים שאין בו מלקות ולא טומאת נבלות, וה״ה דספקם לקולא כשאר ספק דרבנן, ולכן המשנה דנשנית אליבא דר״ט קודם חזרה שפיר קאמרה דבכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה, דבסתם סכין דאין בו אלא ספק פגום אם שחט בו השחיטה ודאי כשרה דניהו דמדרבנן הי׳ פוסל אם היתה קורעת מקצת הושט, אבל כל שלא הרגיש שום עכבות דבר בשעת שחיטה וגם לא ראה במקום החתך שום היכר קריעה שפיר דמי אע״ג דיש פגימה בסכין, ומכש״כ דלא דקדקו על פגימה כ״ש שאינה אוגרת ואפי׳ לכתחלה לשחוט בו, ולכן אין כאן מקום תימא שלא נזכר בשום משנה או ברייתא בדיקת הסכין וגם פסול פגימת הסכין אלא השוחט במגירה שאין בה שוחט אלא חונק, והוא ניכר בכולה מעשה, כי כן הוא עיקר מה״ת ואם הי׳ פגום במקום אחד והרגיש או ניכר שמיעוט הושט נקרע הי׳ פסול מדרבנן אם לא אתא ההלכה על פיסול במקצת הסימנים, והאי והודה לו ר״ע ע״כ אחרי רבי נתודע, כי לא לבד הרבה משניות נשנו כר״ע קודם חזרה, אלא דהאי ברייתא דרבי, דכאשר צויתיך דמלמד שנצטווה משה וכו׳, ג״כ נשנית כר״ע קודם חזרה, כמו שביארנו במקומו בעיקרים דלעיל, דמה״ט לא הזכיר רבי הני חמשה הל״ש, וראה זה פלא כי מתוך הסוגי׳ במקומה לקמן ל״ב ע״ב מוכח דגם אמוראי קדמאי עדיין לא ידעו מהאי חזרה דהדר בי׳ ר״ע, או לא קבלוה דמסדר שם התירוצים על האי ורמנהו אלו טרפות וכו׳ תחלה תירוצו של רבא, תירוץ אחד שנדחה ואח״כ הדר בי׳ רבא ואמר אלו אסורות קתני, ואח״כ מביא תירוץ מר״ל, דאמר כאן ששחט במקום חתך וכו׳ ודחאו ומי אר״ל הכי, והא אר״ל וכו׳, ואח״כ מסיק אלא אר״ח בר׳ אבא אר״י, כאן קודם חזרה וכו׳, ומי לא ישתומם, אי בבית מדרשו של ר״י ור״ל הי׳ מקשין האי סתירת המשניות מן והודה לו ר״ע על משנה דאלו טרפות נקה״וו ופסה״ג, הי׳ לבעל מסדר הש״ס לסדר תחלה תירוצים של ר״י ור״ל אמוראי קדמאי ולבסוף תירוצו של רבא אמורא בתרא, כדרכו בכל הש״ס, ולא עוד אלא דהש״ס מדחה דר״ל מעולם לא הי׳ מתרץ קושי׳ זו, דהרי אר״ל שחט את הקנה ואח״כ נקבה הריאה וכו׳ ועיין ברא״ש שכ׳ ולא ידעינן הי אחרונייתא ואזלינן לחומרא, ועיין בהגהות מהרש״ש שתמה ע״ז דהול״ל דהדר בי׳ מחדא דכעין זה לא מצינן בש״ס, אבל כתב דממה שאמר הש״ס, אלא ארחב״א אר״י, כאן קודם חזרה וכו׳, ר״ל בזה דמעולם לא הי׳ ר״ל מתרץ כלום אלא ר״י הי׳ מתרץ עיי״ש, ומי לא יבין כי דבר זה עוד יותר דוחק מדברי הרא״ש, דמנ״ל הש״ס הא, דר״ל מעולם לא תירץ כנ״ל, דלמה לא נדחה האי מימרא דשחט הקנה ואח״כ נקבה הריאה וכ׳, קמיה האי מימרא דמתרץ בין מקום חתך לשלא במקום חתך ובפרט מאחר דהאי אחרינה דנקבה הריאה בין סימן לסימן, לית לן כוותי׳, הרי מסתבר דלא אמרה כלל או דהדר בה וכהלכתא, הן אמת דכפי שכתב הרשב״א ז״ל דלגבי הקנה עצמו כ״ע מודים דהוה כמדמב״ד, לא קשה זאת אבל אז יותר תמוה למה הביא כלל האי מימרא לדחות תירוצו של ר״ל, דבלא״ה הוול״ל, כיון דנפסק הקנה, מה לי מקום חתך ומה לי שלא במקום חתך, אם דבר זה פשוט כ״כ, עד שאנו אומרים דאפילו מאן דחולק אדינא דנקבה הריאה בין סימן לסימן, אבל בסימן עצמו מודה גם הא דר״י דכאן קודם חזרה וכו׳ לאו ר״י בעצמו אמרו אלא רחב״א משמי׳, וגם זאת רק בלשון ״אלא״ לאחר שדחה דר״ל לא תירץ מידי ואם בבימ״ד של ר״י נתקשה קושי׳ זו דורמינהו וכו׳ ור״י הי׳ מתרצה כנ״ל, ודאי הי׳ צריך להעמיד דבריו ברישא, ולא לסדרו לבסוף ובדר״ל אלא ארחב״א אר״י וכו׳, אבל עיין לקמן בחדושנו שפירשתי הסוגי׳ לדעת הרמב״ם, כי ר״ל רצה למצוא טעם להאי הלכה דר׳ ישבב, דאפילו שחט הרוב בהכשר שחיטה, פוסל מקצת בדרסה או בעיקר לעשותו נבלה וככולה נחירה, וקאמר משום דהאי מיעוט בפיסול מצטרף להשלמת הרוב, דמיעוט בתרא לא מצי מצטרף להשלים רובא בשחיטה, משום דכיון דאיפסק רובא הוה כמדמב״ד ותו לא איצטרך לשחוט אפילו לכתחילה לא, וכשיטת ר׳ אושיעיא בתוס׳ ל׳ ע״ב ד״ה החליד, וא״כ ע״כ שני המימרות אמרם ר״ל, כי תלויות זו בזו, כי רק מכח דס״ל דאחר פסיקות רוב הסימן הרי הוא כמדמב״ד, מצי אמר האי טעמא של ההלכ׳, למה מקצת הסימן במיעוט קמא בפיסול פוסלת את השחיטה, אבל בזה לא מתורץ הקושי׳ מפסה״ג דקתני נמי בין הטרפות דמה״ט גופא הוה לי׳ ליחשוב לנבלה כיון דכמדמב״ד, תו לא מצי שחוט הרי ע״כ דר״ל מעולם לא אמר מלתי׳ כדי ליישב המשנה כר״ע לאחר שהודה, אלא כדי ליתן טעם לקבלת ר׳ ישבב, וע״ז קאמר אלא ארחב״א אר״י כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ומשנה לא זזה ממקומה, הנה גם זאת אינם דברי ר׳ יוחנן, אלא ר׳ חייא ב״א למד תירוץ זה, ממה דר״י מחולק הי׳ עם ר״ל, על מה דאמר לחלק בין מקום חתך לשלא במקום חתך בפיסול במקצת הושט, דר״י לית לי׳ כמדמב״ד לא הריאה ולא הסימן עצמו, ולכן ס״ל דלכתחלה בעינן לשחוט הסימנים כולם, וממילא דגם במקום חתך מצטרף שפיר מיעוט בתרא להשלים הרוב בשחיטה, אבל סובר בטעמא דהאי הלכה, דכל שנעשה מעשה טרפות בסימנים ואפילו רק נקב בושט, הוה כנחורה, כי ס״ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, וה״ה לנחירה מתחילה ועד סוף, ומתני׳ דאלו טרפות כר״ע אתי׳ דלית לי׳ האי הלכה דר׳ ישבב, זאת אמר ר״י ור״ח ב״א הוסיף מדילי׳ דממילא לאחר שבימיו כבר נתקבל האי חזרה דהדר בי׳ ר״ע צ״ל דמשנה לא זזה ממקומה כמו שהיתה שנוי׳ קודם חזרה, אבל כמו דר״ל לא אמר תירוצו על קושי׳ הש״ס מאלו טרפות, כן ר״י לא אמר בה מידי, אלא הקושי׳ נתקשה בימי רבא, ורבא הי׳ המתרץ הראשון ואחריו אחד מבני דורו, רצה להעמיס תירוץ משום ר״ל דהי׳ מחלק בין מקום חתך לשלא במקום חתך וכאשר נדחה, דמהני תרי ממרות א״א להמציא תירוץ זה כנ״ל, אמר רחב״א תירוץ אליבא דר״י, ואמרו בשמו כאלו היתה נתקשה קושי׳ זו בבית מדרשו של ר״י, אבל באמת זה אינו אלא דרחב״א המציא תירוץ זה מתוך דברי ר״י המחולק עם ר״ל, בהא דמקום חתך ושלא במקום חתך, וא״כ בימי ר״י עדיין לא נתקבל עכ״פ חזרת ר״ע, וממילא דכל פסולי שחיטה במקצת הסימנים אינם לכל היותר אלא מדרבנן אסורים, ולכן שפיר אמר ר״י דלהראות סכינו לחכם, שהוא על פגימה דקה הנרגשת ואינה אוגרת, דאין בה אלא מפני כבודו של חכם, אבל לאחר אשר אמוראי בתראי קבלו חזרת ר״ע, וקבעו כמסמרות נטועים דכל פיסול במקצת השחיטה נבלה כנחירה ממש, שוב החמירו בפגימה אפילו אינה אוגרת פוסלת מדרבנן אף בדיעבד, כי סמכו אקרא דושחטתם בזה לפסול סכין פגום, אפילו אין בכח האי פגימה ליקרע כלל. ולהאי פגימה כדי להרגיש בעי חכם מדינא כאשר ביארתי כל זאת בארוכה במקומה וממילא שוב הוה הוראת הסכין לחכם עיקר הדין ומשום ליתא דאיסורא, ועל חנם טרח הפלתי ז״ל ליישב דעת הרמב״ם ולומר דמאחר דתקנו חז״ל להראות סכינו לחכם מפני כבודו של חכם, הטבח שעובר ע״ז, נעשה האי עבירה לשטן לו, שיעבור על הפגימה בבלי דעת, כי בפרפראות כאלו, א״א ליישב חומר עצום כזה, אלא אפילו היינו רוצים לקבל התחכמות הלזו לאמת, הרי הוא נפרך ממה שנתן הרמב״ם טעם, שאין מראין סכין לחכם ביו״ט, שמא ימצאנה פגום וישחיזנה במשחזת שלה, עיין עוד לקמן בזה, ולפי תירץ של הפלתי, למה ניחוש כאן מאחר שעשה כתיקון חכמים להראות הסכין לחכם, ומה בין בדיקה שבודק לעצמו בביתו, לבדיקה שבדק בפני החכם, וע״כ הכין לו סכין בדוק בעיו״ט כמובן, והוא תשובה נצחית לדבריו אלא ודאי ברור כשמש, דלדעת הרמב״ם, איכא חשש דבדיקה בינו לבין עצמו יהי׳ בהעברה בעלמא, ומהני רק על פגימה האוגרת, והוא עתה אחר חזרת ר״ע חשש פסול דאורייתא שמא יקרע משהו בושט, ובדיקה לפני חכם תהי׳ על פגימה הנרגשת אף שאינה אוגרת, שהיא פוסלת עכ״פ מדרבנן אחרי אשר סמכו אקרא דושחטתם בזה דבעינן סכין שלם שאינה פגום כלל, והוא חומרא שעדיין לא נהגו בה בימי ר׳ יוחנן כנ״ל וזה ברור. בס׳״ד, ועיין בחדושנו דף ג׳ ע״ב ד״ה גמר׳ אביי לא אמר כר״א, ותמצא עונג.

5 רש"י פתח ↗

גמ' נקובת הוושט - אלמא טרפה היא ולאו נבלה וכיון דחזר בו רבי עקיבא ההיא דאלו טרפות מני:

6 רש"י על חולין פתח ↗

התרת - דסבירא לן כיון דמקצתה אשתחיט תו לא מיטרפא שאין טרפה לחצי חיות דהא לא סבירא לרבי זירא דטעמא משום דאמרינן כמאן דמנחא בדיקולא דמיא:

7 תוספות פתח ↗

וליחשוב נמי דחזקיה - ואם תאמר אמאי לא פריך וליחשוב דזעירי דאמר לעיל חולין דף כ: נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה וי"ל דאינה נבלה אלא אם כן נפסק נמי חוט השדרה והא תני לה דבנפסק חוט השדרה לחוד אסור אבל מחזקיה פריך שפיר דמשכחת ליה גיסטרא דנבלה אפילו חוט השדרה קיים כגון נעקרה צלע מכאן וצלע מכאן וחוט השדרה קיימת דקרי ליה רב גיסטרא באלו טרפות לקמן חולין נב. אי נמי שעשאה גיסטרא למטה מבין הפרשות דלא מיטרפא בפסיקת חוט השדרה וא"ת אמאי קשיא ליה דניחשוב דחזקיה ודרבי אלעזר והא לקמן באלו טרפות חולין דף מב: מפרש דלא חשיב בסג"ר ושב שמעתתא משום דאתיא בזה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה דטרפה היינו אסורה כמו אלו טרפות דאמר אלו אסורות קתני ויש לומר דלא משמע ליה לרבויי נבלה מזה הכלל דקתני כל שאין כמוה חיה דמשמע הלשון דעכשיו היא חיה אלא שאין יכולה לחיות עוד משום טרפות וא"ת אמאי פריך וליחשוב דרבי אלעזר והא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה אתי בזה הכלל דהיינו בסג"ר ואם כן שפיר שמעינן מיניה ניטל הירך וחלל שלה דאסורה ולא צריך למחשביה וי"ל דדלמא דמן הארכובה ולמעלה דאסורה היינו סמוך לצומת הגידים אבל למעלה ברחוק שרי וכן נשבר העצם דאמר בפרק בהמה המקשה לקמן חולין דף עו: דהויא טרפה כשאין עור ובשר חופין את רובו שמא היינו בעצם שני אבל בעצם שלישי המחובר לגוף לא מיטרפא שום שבירת העצם גרידא ומיהו בפ"ק לעיל חולין דף כא. פ"ה ניטל הירך והבשר והעור חופין עד חצי הירך או שלישו הויא טרפה:

1 גמרא אמר רבא השוחט בסכין רעה כו' שהיות מהו שיצטרפו כו'. כעין זה איתא בשבועות יז:

2 במשנה או ששחט א' מהן והמתין לה עד שמתה כו' רע"א טרפה. נ"ל דטעמיה הואיל ועשה בה הכשר שחיטה בעוף עי' לעיל כט ב בגמרא ובתוס' שם ד"ה כגון. או דנפ"ל מהיקשא דזאת תורת הבהמה והעוף דלעיל כז ב דעיקרה לענין טומאה נאמר כדפרש"י שם ועיין תוס' שם בד"ה באיזו. דמה עוף יוצאה מידי טומאה בסי' אחד אף בהמה כן. וה"ט דכולהו דמשמע דדוקא בשחט סימן אחד כהוגן מטהר. אבל בשפסק שניהם או החלידם אף הוא מודה דנבלה היא. ובנפסקה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט הוה ס"ל כדקס"ד דרבא לענין עוף מיהא. וממילא גם בבהמה טהורה מהיקשה. ואפשר דאפי' לאחר חזרה בעוף מיהא טהור כאינך. ומסתבר יותר דדמי לשמוטת הגרגרת דאפי' בעוף קרי לה לעיל י פסול בשחיטה:

3 גמרא ורמינהו אלו טרפות בבהמה כו'. לכאורה מאי קושיא התם מיירי ששחט אח"כ כראוי. והכא הלא איירי שלא עשה שום מעשה אחר הפסיקה או החלדה באותו סימן. והוא כעין תירוצא דרבא בתירוץ הראשון ודר"ל. וצ"ל דסבר דאחר פסיקת הגרגרת לא מהני מידי מה ששחט אח"כ דכמאן דמנח בדיקולא דמיא:

4 גמרא ומי אמר רשב"ל הכי והאמר כו' אלמא כו' ה"נ כו'. והנה הגמרא לא משני מידי ע"ז. ומדברי הרא"ש משמע דהדר ביה רשב"ל ולא ידעינן הי מינייהו דאחריתא. וזה דוחק דכל כה"ג ה"ל להגמרא לפרושי. ולעד"נ דהאי אלא ארחב"א אריו"ח ל"ק כאן קודם חזרה כו'. בא לומר דלא אמר רשב"ל מעולם האי שינויא דכאן ששחט במקום חתך כו' אלא ריו"ח הוא היה המתרץ והכי קמשני כאן קודם חזרה כו'. ולפ"ז מעולם לא חזר ביה רשב"ל מהא דקאמר שחט אה"ק ואח"כ ניקבה הריאה כשרה דכמאן דמנחה בדיקולא דמיא. והיא היתה גם סברת הורמינהו כמש"כ לעיל. וכן רבא וריו"ח דלא משנו בשינויא דרשב"ל דלעיל ע"כ גם המה ס"ל דכמאן דמנחא כו' וכן ראב"י ור"פ משמע ג"כ דס"ל כן. וגם ר"ז ס"ל כן לפרש"י. לכן לענין הלכה הי' נראה לפסוק כן וכמש"כ הר"ן בשם י"מ. ואף דלפי' התוס' ר"ז פליג עלה. אין הלכה כוותיה נגד כל הני שהבאתי. ועי' במאור ובמלחמות:

5 רש"י ד"ה נקובת הוושט. אלמא טרפה היא ולא נבלה. משמע דמפרש דהפירכא היא גם על נקובת הושט. וכ"כ בביאור לקמן בד"ה ויש מהן נבלות. כגון נקובת הוושט. וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מהל' שחיטה הי"ט. וכ"כ השו"ע בסי' ל"ג ס"ג. אבל במשנתינו ליתא לנקובת הושט דהויא נבלה. וכ"כ הרא"ש בפרקין סי' ו' וז"ל דאע"ג דמיטרפא בנקיבת הושט דלמא לא פסלה שהיה אלא במידי דמנבלה ביה כגון אחר רוב סימן. וכן הטור בסי' הזכר לא כתב אלא דהוי טרפה. ונראה ברור דכ"ה גם דעת הסמ"ג שהביא שם הש"ך בסק"ד ולא כמו שהבינו הוא ז"ל ע"ש. וכן המהרש"א בבכורות כ ב בביאור דברי התוס' דשם בד"ה חלב כתב דלא הוי אלא טרפה. ואנכי מצאתי בעז"ה תוספתא מפורשת במכלתין פ"ב וז"ל או שניקב הוושט ואח"כ שחט את שניהם טרפה ושחיטתה מטהרתה. וצע"ג על רש"י והרמב"ם שנעלמה מעיניהם התוספתא הלזו:

6 רש"י ד"ה התרת. דסבירא לך כו'. כצ"ל:

7 תד"ה וליחשוב. דמ"ל גיסטרא דנבלה כו'. כצ"ל:

רש"ש על חולין ל״א ע״ב » « רש"ש על חולין ל״ג ע״א